גזר דין בתיק ת"פ 33494-10-10

1.         הנאשם הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות הצתה והיזק בזדון לרכוש - לפי סעיפים 448(א) רישא  ו-452 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב-האישום, ביום 13.10.10 הצית הנאשם את הדירה שבה התגורר בשכירות ברח' רמב"ן בירושלים, זאת לאחר שהצטייד מבעוד מועד בשני בקבוקי דלק. כתוצאה מהשריפה, נגרם נזק כבד לדירה ותכולתה נשרפה כליל.

2.         ההרשעה ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו הודה הנאשם במיוחס לו, והוסכם על הזמנת תסקיר משירות המבחן. הסדר הטיעון לא חל על העונש. בגדרו של ההסדר הוסכם, כי הצדדים יוכלו לטעון לעניין העונש, אודות נסיבות ביצוע העבירה, כדלהלן: הנאשם יטען, כי ביצע את המעשים מתוך ייאוש ורצון לשים קץ לחייו, והמאשימה לא תסתור גרסה זו, אשר עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם במשטרה ועם ניסיונות אבדניים שהיו לנאשם בעבר. כן הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, כי המאשימה תציין, בהיבט העובדתי, כי ביום ביצוע העבירה ביקש הנאשם מבעל הדירה, עמו הוא גם חולק את הדירה, הלוואה בסך 500 ש"ח, אך בעל הדירה דחה את בקשתו.

 3.        הדיונים בתיק זה נדחו מעת לעת, חרף העובדה שהסנגוריה הבהירה כי בכוונת הנאשם להודות במיוחס לו בכתב-האישום, זאת לנוכח הניסיונות שנעשו על-ידי שירות המבחן, במסגרת הליכי המעצר, לשלב את הנאשם במסגרת טיפולית. משכשלו הניסיונות, ניתנה הכרעת-הדין, ולאחר הזמנת תסקיר משירות המבחן הושמעו הטיעונים לעונש.

4.         הנאשם הנו בן שישים וחמש, גרוש ואב לארבעה ילדים בוגרים. הוא סיים עשר שנות לימוד, ולאחר שירות מלא בצה"ל - עבד כנהג במסגרות שונות. בשנת 1975 התחתן ונולדו לו, כאמור, ארבעה ילדים. לפני כחמש-עשרה שנה התגרש, בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלע על-רקע התמכרותו להימורים. בשיחתו עם קצינת המבחן ציין הנאשם, כי החל להמר בגיל שלושים, וכי בעקבות ההימורים הפסיד את כל רכושו, ומרבית ילדיו ניתקו עמו את הקשר. עוד ציין הנאשם, כי במהלך השנים ביצע מספר ניסיונות אבדניים בשל הדיכאון בו היה שרוי, ואף אושפז בבתי-חולים פסיכיאטריים; אך לאחר שחרורו ממסגרות אלו - לא היה בקשר טיפולי או במעקב כלשהו במסגרת הקהילה.

5.         מתסקיר שירות המבחן, כמו-גם מחוות-הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, עולה, כי הנאשם אושפז בבתי-חולים פסיכיאטריים כ-19 פעמים, בדרך-כלל לתקופות קצרות של ימים ספורים, בעקבות ניסיונות אבדניים, או הצהרה על כוונות אובדניות, אך לא אובחן כסובל ממחלת נפש. אשפוזו האחרון היה בחודש מאי 2009. מהמסמכים הרפואיים עולה, כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש ולא מסימני דיכאון מאג'ורים או סימנים פסיכוטיים, וכי הניסיונות האבדניים האחרונים היו דמונסטרטיביים. בסיכומי האשפוז אף צוין, כי אחת הבעיות המטרידות את הנאשם, ואשר מובילה אותו, בין-היתר, לניסיונות האבדניים, היא היעדר פתרון של דיור קבוע. עובר למעצרו התגורר הנאשם בשכירות, לא עבד והתקיים מקצבת המוסד לביטוח לאומי ומקצבת נכות ממשרד הביטחון.

6.         בשיחתו עם קצינת המבחן, הודה הנאשם בביצוע העבירות, אך לא נטל אחריות על התנהגותו. לדבריו, בעל הדירה היה חייב לו כספים, והוא החליט "להתנקם" בו על-ידי הצתת הנכס. הוא לא הביע באוזני קצינת המבחן צער על מעשיו, לא ראה את הפגיעה שגרם למתלונן, ואף היה סבור כי בזכות מעשיו חידש המתלונן את ריהוט הדירה. קצינת המבחן התרשמה, כי המעשים בוצעו על-רקע התנהגותו האימפולסיבית של הנאשם, היותו מרוכז בעצמו וקשייו לראות את האחר בסביבתו.

7.         שירות המבחן סקר בתסקירו את הניסיונות שנעשו במהלך הליכי המעצר, לשלב את הנאשם במסגרת טיפולית. הואיל ושירות המבחן סבר, כי לנאשם אין מודעות לבעיית התמכרותו להימורים, לא הומלץ על חלופת מעצר כלשהי. עם זאת, נעשו ניסיונות לבחון את התאמתו להשתלב בקהילה טיפולית. לאחר שהנאשם זומן לראיון קבלה בקהילה הטיפולית "הדרך", אשר מטפלת גם בהתמכרויות להימורים, הוחלט כי הנאשם אינו מתאים להשתלב בטיפול במסגרת זו, הואיל והוא אינו מכיר בסיבות להתמכרותו והשלכות התנהגותו על חייו. הוצע לבחון את התאמתו להשתלב במרכז הטיפולי "צעדים", המחייב את המועמד להיות מטופל באופן פעיל באגף הרווחה באזור מגוריו כשהוא מלווה על-ידי עובד סוציאלי. אולם, שירות המבחן לא המליץ על מסגרת זו, הואיל והנאשם לא שיתף פעולה לאורך השנים עם גורמי הרווחה, לא הביע אמון כלשהו בהם ואינו מטופל על-ידי עובד סוציאלי; מה-גם, שקצינת המבחן התרשמה, כי הנאשם לא מבטא כיום רצון לבחון מסגרת טיפולית שיקומית, המתאימה לבעיית התמכרותו להימורים, אלא תופס את בעייתו העיקרית בתחום הדיור בלבד. לאור התרשמותו של שירות המבחן, כי הנאשם אינו נוטל אחריותו על התנהגותו באירוע, ולנוכח חוסר שיתוף הפעולה המתמשך של הנאשם עם גורמי הטיפול השונים לאורך השנים, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

8.         ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, כמו-גם את הסיכון הגלום במעשה ההצתה - הן לרכוש והן לפגיעה בנפש. הוא ציין, כי הגם שהעבירה בוצעה על-רקע של מצוקה אישית ונפשית, וחרף נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם, מן הראוי להטיל עליו מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. כן עתר ב"כ המאשימה לפיצוי המתלונן, נפגע העבירה, אשר הגיש לבית-המשפט הצהרה, לפי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, בדבר הנזקים הכבדים שנגרמו לדירה ולתכולתה, כתוצאה מהשריפה.

9.         הסנגורית לא הקלה ראש בחומרת העבירות; אך הדגישה, כי מדובר במעשים שבוצעו על-ידי הנאשם, מתוך יאוש ורצון לשים קץ לחייו, זאת על-רקע מצב אישי ונפשי מורכב, הכולל ניסיונות אבדניים בעבר, שבעטיים אושפז בעבר מספר פעמים בבתי-חולים פסיכיאטריים. היא סברה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, לאחר שלא צלחו המאמצים לשבץ את הנאשם במסגרת שיקומית המתאימה לבעיותיו, ניתן להסתפק במאסר שיחפוף את תקופת מעצרו, ולא להכביד על הנאשם מעבר לתקופה זו.

            במסגרת דברו האחרון לעניין העונש, הביע הנאשם צער וחרטה על מעשיו.

10.       עבירת הצתה נתפסת כעבירה חמורה, והעונש המרבי שנקצב בצדה הוא חמש-עשרה שנה. כבר נפסק, כי העבירה "הינה מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה" (בש"פ 6764/99 תייסר נ' מדינת ישראל (14.10.99); וכן ראו ע"פ 10221/06 פיראס ג'ורן נ' מדינת ישראל (17.1.08)). כן נפסק, כי "בעבירה זו טמון סיכון רב לחיי אדם גם כאשר היא מבוצעת כלפי רכוש, עקב הסיכון הנובע מהתפשטות האש" (ע"פ 1394/09 מנשה בן משה נ' מדינת ישראל (24.9.09)).

העבירות שביצע הנאשם חמורות בטיבן ובנסיבותיהן, עת הצית דירה בבניין מגורים. מעבר לתוצאה הקשה, של שריפת כל תכולת הדירה והסבת נזק העומד על עשרות אלפי שקלים (כמפורט בתצהיר נפגע העבירה), היה טמון במעשים גם סיכון רב לחיי אדם - שלמרבה המזל לא התממש.

נסיבות ביצוע העבירה חמורות, שכן לפי דברי הנאשם בשיחתו עם קצינת המבחן, החליט לשרוף את הדירה כדי "להתנקם" בבעליה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמעשים בוצעו מתוך יאוש ורצונו של הנאשם לשים קץ לחייו, זאת על-רקע נסיבותיו האישיות הקשות שתוארו לעיל, ובהמשך לניסיונות אובדניים שנעשו על-ידו בעבר, שבעטיים אף אושפז מספר רב של פעמים בבתי-חולים פסיכיאטרים. ואולם, נוכח קשייו של הנאשם להכיר בבעיית התמכרותו להימורים ובצורך לקבל טיפול, החשש מפני הישנות מעשה של יאוש, לדאבון הלב, הנו לא מבוטל.

            במסגרת שיקוליי לעונש, אזקוף לחומרה את מהות עבירות ההצתה וגרימת הנזק שהנאשם הורשע בהן, את נסיבותיהן שתוארו לעיל ואת תוצאתן. עם זאת, אתחשב לקולא בהודאתו של הנאשם, בחרטה שהביע על מעשיו במהלך הטיעונים לעונש, בעובדה שמדובר במעידתו הראשונה בפלילים ובנסיבותיו האישיות שתוארו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן.

            על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני דן את הנאשם כדלהלן:

א.         לשנתיים מאסר בפועל, מיום מעצרו - 13.10.10.

ב.         לשנת מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת הצתה.

ג.          לשלושה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר עבירת היזק בזדון לרכוש.

ד.         הנאשם יפצה את המתלונן, עמנואל כהן, בגין הנזקים שנגרמו לדירה בהצתה, בסכום כולל של 30,000 ש"ח.